ישבתי עם מטופלת שחווה כבר מספר שבועות דכאון מלווה בחרדה לסירוגין, מחשבות כפייתיות וטורדניות על האקס שלה (שנפרדו לפני שנה) ועל רצון-פנטזיה לחדש את הקשר הזוגי איתו. שאלתי אותה "על מה תחשבי או מה תרגישי אם לא תחשבי את המחשבות הטורדניות הללו?" היא ישר ענתה לי- "אבל למה שאני אפסיק את המחשבות האלה? הן מקלות לי את הדיכאון, הן נותנות לי תקווה." הזכרתי לה שהיא זו שהתלוננה שהמחשבות הללו ממלאות לה את תשומת הלב ומפריעות לה לחיות חיים טובים. סיפרתי לה שלמיטב ניסיוני, התנהגות כפייתית מכל סוג, גם עם גראס, גם עם הסמארטפון, גם עם מיניות, גם עם מחשבות, מבטאת רצון עז, הישרדותי כמעט, להימלט מתחושות-כאב רגשי שנתפסות כבלתי ניסבלות... היא שתקה כששאלתי אותה, שוב, "מאיזה רגש/זכרון בלתי-נסבל את מנסה להתחמק, איזה כאב עלול להופיע אם תפסיקי לחשוב על הבחור? מתי כאבת מאד?"
היא שתקה עוד רגע ואז אמרה לי "היה לנו ילד, הייתי בהריון, עשיתי הפלה כי נפרדנו והרגשתי שאני לא יכולה לסמוך עליו ולא הייתי מוכנה לגדל ילד לבדי."
שתקנו רגע ואז שאלתי "את מתחרטת על ההפלה שעשית?" והיא ענתה לי "אני לא מתחרטת, אני חושבת שזה היה הדבר הנכון לעשות, אבל ... אני מתגעגעת לילד הזה, הרגשתי אותו, אהבתי אותו, אפילו כבר היה לי שם עבורו...זה כואב לחשוב על זה שאני זו שבחרה להפיל אותו, כאב כבד, אשמה, ספקות, כאב..."
שתקנו יחד, היא עם הכאב שלה ואני...
אני גם עם הכאב שלה וגם עם הכאב שלי שצף לו פתאום נזכרתי בילד שכמעט היה לי... ההריון עם אישתי הראשונה, שבשל עניין גנטי בעייתי שאני נושא, בחרנו להפסיק, בשלב מאוחר יחסית, כשכבר היינו שנינו מאד קשורים אל העובר הזה, הילד שבדרך, הזה. ופתאום צפו ועלו התמונות, של בית החולים, של בלון ההליום שקנינו לו והפרחנו לשמיים ונופפנו לו... רגע לפני שנכנסנו לבניין בית החולים, גם לו כבר היה שם, קראנו לו מיכאל...
שנינו דמענו... דמעות של כאב ושל ריפוי.
コメント